אתמול חיפשתי במה לצפות בנטפליקס דרך האפליקציה, ונתקלתי במסך המצורף. נטפליקס נוהגת להטמיע שינויים בעת לעת, לרוב במסגרת אסטרטגיית העל של עידוד צפיה, העמקת פרסונליזציה, תזכורות חכמות שמזכירות לנו בדיוק באיזה פרק עצרנו כדי להמשיך מאותה הנקודה. רק תקליק ואתה שם….
המסך שצירפתי שונה. הוא מעתיק 1:1 את הנראות של טיקטוק, מתוך כוונה ברורה להציג את המוכר ובוא נודה, הפופולרי במטרה לגרום לנו לרגע לעצור ולהתעמק. נטפליקס ממש לא הראשונה ״לקבל השראה״ ממתחרות, פייסבוק, אינסטגרם סנאפ ועוד שורה ארוכה של אפליקציות ״לוקחות השראה״ האחת מהשניה (התפוצצות מודול ה״סטוריס״ הוא אחד המפורסמים).
התשובה לשאלה ״למה זה קורה?״ די ברורה. הבעיה הגדולה יותר לטעמי היא התוצאה, וזה נכון גם לכל אימוץ זהה ונרחב של טכנולוגיה ובעיקר מאפיינים של טכנולוגיות. אני מתכוון ל״מקדונליזציה״ של ממשקים ונורומות שימוש בטכנולוגיה. בלי לפגוע חלילה במקונלדס, הכוונה היא שהעתקת פיצ׳רים וממשקים ממקומות פופולריים מובילה גם להשטחה ולשכפול של החשיבה, של היצירתיות, של ההעזה, של החדשנות ופריצת הדרך.
קראתי לא מעט ביקורות או תחזיות לגבי השימוש בכלי ה-AI של OpenAI ודומיהם בהקשר הזה. מספיק לראות את כמות התמונות שנוצרה בתקופה האחרונה בארץ ובעולם (וחלק מהיוצרים הם חברים קרובים וסופר מוכשרים). אבל התוצאות נראות כאילו נלקחו מאותה התיקייה. יבואו ויטענו ״מה ההבדל בין ה-AI ככלי עבודה לבין עיפרון, או פוטושופ?״
והם יהיו צודקים במובן מסוים, אבל אם נחזור לדוגמה של טיקטוק כמודל, הבעיה בעיני היא תקרת הזכוכית היצירתית שעצם ההשוואה מייצרת. כשהכל נראה בסוף אותו הדבר, אז איפה הייחוד? איפה המקורי? החדש?