האזנתי לפודקסט הזה שעסק בסטוריטלינג במיקוד העסקי. התראיינה שם הבימאית דומיי-שי שביימה את הסרט של פיקסאר ״להפוך לאדומה״, שמתאר את תהליך ההתבגרות של דמות של נערה, הקשיים ולבסוף הקבלה של העצמי ללא תנאי.
היא שיתפה בראיון בתרגיל 3 הקונספטים שמיושם כנוהל בפיקסאר: כל עובד/ת יכול ואפילו נדרש לחשוב על נרטיב סיפורי לטובת הפקת סרט קצר. סביב אותו הנרטיב, הם צריכים להציג 3 חלופות שונות. למה?
- עצם ההתחייבות והמסירות להקדיש לטובת התרגיל מחייב כל עובד/ת להתנתק מהמשימות והפרויקטים הנוכחיים כדי להתמסר לטובת התרגיל. רק זה מהווה כלי עבודה יעיל שמטרתו לשמור על פרופורציות, לאפשר מקום לרענון החשיבה ולעידוד היצירתיות.
- למה 3 קונספטים לאותו הנרטיב? הצורך מאתגר את החשיבה וכמובן היצירתיות, הוא מונע ״התאהבות״ ברעיון אחד, מונע מקובעות מחשבתית גם אם אותו הרעיון נשמע מדהים ובעל פוטנציאל וכמובן מוביל לחידוד הנרטיב ולדיון עם מקבלי ההחלטות סביבו.
חשבתי לעצמי שמדובר ביופי של תרגיל חשיבה ועידוד יצירתיות שאפשר ליישם בכל ארגון….