איך העסק שלכם היה נראה אם היה מוקם היום?

אם היית מתחיל היום — מה העסק שלך היה נראה? זו השאלה האהובה עלי בעולם.

שאלתי אותה בחדרי ישיבות רבים. ורוב הפעמים — הטמפרטורה בחדר ירדה. מנהלים הרגישו אשמה. כאילו השאלה היא האשמה. כאילו שואלים אותם: 'למה בנית את זה כל כך לא נכון?'

אבל משהו השתנה. ה-AI שינה את הטמפרטורה בחדר.

הרשות לדמיין מחדש

פעם, השאלה 'מה היית עושה אחרת?' הצביעה לאחור — על מערכות ישנות, על עלויות עצומות של שינוי, על סיכונים שנראו גדולים מדי. היה קל מדי לסיים את הדיון עם 'זה יקר מדי' או 'זה לוקח זמן' או 'זה מסוכן'.

ה-AI הוא לא עוד כלי. הוא אישור — רשות שמנהלים חיכו לה שנים — לקחת את הדמיון ולהשתמש בו שוב. לשאול שאלות טיפשיות. לחלום קצת יותר חזק. הנחות הבסיס שהגנו על הסטטוס-קוו כבר לא מחזיקות.

מה אפשר לשאול עכשיו

נדל"ן: מה בעצם צריכה להרגיש כמו קניית דירה? מה אם כל התהליך — מחיפוש ועד חתימה — יכול לזרום אחרת לגמרי?

תעופה: אם חברת תעיפה הייתה בונה את המסע מאפס, לאן החיכוך היה נעלם?

משפט: מה משרד עורכי דין עתידי יכול לעשות שעכשיו לא קיים? כיצד ייראה מודל ההכנסות שלו?

טלקום: כשקישוריות היא רק נקודת הפתיחה — איזה שירותים בכלל לא המצאנו עדיין?

קריירה: בעולם שבו אפשר ללמוד כל דבר — איך הקריירה שלנו יכולה להיראות?

חינוך וחיים: אילו הנחות אנחנו עושים על חיים מאושרים שכדאי לחקור מחדש? מה אם אוניברסיטה היא לא הדרך היחידה להגדיר הצלחה?

זה לא על 'יישום AI'

כאן טמונה הטעות הנפוצה ביותר. רוב הארגונים מגיעים ל-AI עם שאלה צרה: 'איפה אנחנו יכולים לחסוך בעלויות?' או 'מה נוכל לאוטומט?' זה לגיטימי — אבל זה מחמיץ את הפואנטה.

הדבר הכי טוב בטכנולוגיה חדשה הוא לא הטכנולוגיה עצמה — הוא שהיא מאפשרת לנו לאתגר את ההנחות שעצרו אותנו עשרות שנים. היא מאפשרת לנו לשאול שאלות שנראו טיפשיות. לדמיין בלי להתנצל.

בקשה אחת לפני שסוגרים את הפגישה הבאה

תניחו בצד את ה-best practices לרגע. תתעלמו מה-case studies. תבטלו את החוזה עם יועץ הזהירות.

ושאלו: אם יכולנו להיות נאיביים, שאפתניים, אמפתיים ובעלי דמיון — מה יכולנו לעשות עכשיו? ומה עוצר אותנו?

התשובה לשאלה השנייה — זו שאלת האמת.