בשיא שלה, בלוקבסטר ניהלה כ-1,000 סניפים והעסיקה כמעט 80,000 (!) עובדים. היא היתה פחות עסק של השכרת סרטים בווידאו ויותר מנוע משומן שמתמחה באיתור לוקיישנים מוצלחים לפתיחת סניפים והפכה את מלאכת האופרציה של החנויות עם היצע עצום של סרטים לכדי אומנות.
אבל אז בא לעולם ה-dvd ושינה את הכל. מי שזיהה זאת היו נטפליקס, עוד בשלב שהיו עסק לשליחת סרטי די.וי.די בדואר. להבדיל מבלוקבסטר,עם בוא הדי.וי.די יכולות ניהול חנויות של בלוקבסטר הפכו ללא רלוונטיים, ובמקום זאת התמחות בניהול מערך המשלוחים בדואר הפכו ליכולת סופר קריטיות שהיתה שווה אז הרבה מאוד כסף.
כשנטפליקס הפכה לפלטפורמת סטרימינג, הידע הקודם שלה בניהול משלוחי סרטים בדואר הפכה גם היא ללא רלוונטית, וחוזר חלילה.
המושג job to be done מתייחס לגרעין הצורך הצרכני ובעצם שואל: מה הלקוח *באמת* צריך? השכרת סרטים מתוך חנות מושקעת, או משלוח סרטים בדואר, ואפילו סטרימינג של תוכן און ליין הם האמצעי ולא ה-job to be done. ההחלטה לרכוש רכב עם מנוע בנזין או רכב חשמלי הוא לא ה-jtbd בעולם של תחבורה שיתופית…
הבעיה עם רוב המותגים והארגונים הגדולים: הם עסוקים בכאן ובעכשיו, כי את זה הם יודעים לעשות הכי טוב, אבל בו בזמן יכולים לפספס את השינוי הדרמטי שיכול לקרות סביבם. כיצד מתמודדים עם זה? שואלים את עצמנו כל הזמן: מה ה-job to be done האמיתי? ברגע שממוקדים בתשובה לשאלה הזו, קשה יותר לאבד פוקוס על מה באמת חשוב, ובמקביל לזהות את האמצעים להשגת ה-job to be done, שבהגדרה משתנים אחת לתקופה.