זוכרים תקופה שבה לכל מכשיר היה תפקיד אחד בלבד? הטלויזיה הציגה ערוצים ולא היתה מחוברת לאינטרנט, רדיו היה רק רדיו, מכשיר הקומפקט דיסק ניגן דיסקים (וזהו), לרוב הבתים היתה אינציקלופדיה בבית, ספר טלפונים.
קמעונאות היתה 100% בחנויות הפיזיות או הזמנה בטלפון מתוך קטלוג מודפס שהגיע הביתה (אני אשכרה זוכר שהציעו לי לבחור מתנה מתוך קטלוג מודפס…), ובמקרה כזה המתנה של 8-10 שבועות היתה הנורמה. מטבעות ושיקים היו מקובלים כאמצעי תשלום, ולמשתמשי כרטיס האשראי פעולת ה״גיהוץ״ במכשיר פלסטיק עם נייר-דיו היה חלק מחוויית הקניה (גם את זה אני זוכר כילד).
לצלם תמונות דרש מאיתנו לחשוב האם הסיטואציה מצדיקה את התמונה, כי יש רק 36 תמונות בפילם, ואחרי שנוצלה היה צריך להמתין להדפסת התמונות בחנות צילום. לפעמים זה לקח יותר משבוע…
השיפורים והשדרוגים היו קטנים ואיטיים: טלויזיה טובה יותר פשוט היתה גדולה יותר (לא מספר הפיקסלים שבה), אנשים בחרו מכוניות לפי איך הן נראות, לפי אחיזת הכביש וכמובן כמה דלק הן ״זללו״. ועם הזמן, השעונים הפכו ל״דיגיטליים״, המצלמות האישיות הפכו לדיגיטליות, וטויוטה הובילה את תחום הרכבים ההיברידיים, ייצור כלאיים שהוא לא פה ולא שם. את ה-CD החליף ה- mp3, וחברות קמעונאיות בנו אתרי מכירה, רק שהם העתיקו את החוויה והמודל מהעולם הפיסי עם אדפטציה ״דיגיטלית״.
ציטוט משנת 2014 אמר:״העידן הראשון של הדיגיטציה- התמקד בדיגיטציה של ממשקים שכבר היו קיימים. השלב הבא באבולוציה: פיתוח ועיצוב תהליכים שהיו אמורים להתקיים״.
לבקש מאנשים לדמיין את החברה/הפעילות העסקית שלהם מחדש, על ״דף חלק״ ללא מגבלות היא משימה בלתי אפשרית. בהגדרה אנחנו נוטים להסתמך על העבר, על מה שאנחנו כבר מכירים. נסו בעצמכם: האם תוכלו לדמיין עולם שבו הקונספט של: ערוץ טלויזיה, אלבום מוסיקה, שיק בנקאי, חתימה על מסמך, מספורט או אפילו בית ספר לא היו קיימים ואיך הם היו יכולים להיראות ללא המגבלות והנורמות שאנחנו כבר מכירים?
האם הגיוני, למשל, לצפות מילדים ללמוד בבתי ספר את אותו חומר הלימוד, כמעט באותן השיטות? כמובן שזה בלתי אפשרי באמת להתנתק מכל מה שאנחנו מכירים. אבל, מה שחברות וארגונים חייבים לשאוף אליו הוא: במקום לעצב ולבנות תהליכים על בסיס או סביב מה שקיים, לשאוף ולבנות תהליכים על בסיס מה שיכול ואמור להיות.
דוגמה אחת וחשובה: ה-Apple ID מנתח בחלקיק שניה יותר מ-30,000 נקודות דאטה של הפנים שלנו ויכול לזהות אותנו גם אם צמח לנו זקן, התבגרנו או שהפנים מעט השתנו. ובכל זאת, כדי להזדהות במגוון ארגונים ומוסדות, אנחנו נדרשים לספק העתקים של תעודות, למלא טפסים וגם – תחזיקו חזק – לחתום דיגיטלית עם האצבע על המסך (במקרה הטוב)…למה? בעידן שבו כמעט לכל אדם יש טלפון חכם, איך זה יכול להיות שמושגים כמו פספורט, רישיון נהיגה וחתימה עדיין מהווים חלק מחיינו….?
המשך – בשבוע הבא 🙂