הציפיה שלנו כצרכנים היא לקבל ערך שמותאם ספציפית עבורנו. כשזה קורה, אז ש לנו פחות בעיה לשתף את הדאטה שלנו, למשל: כשספוטיפיי בונה פלייליסט שקולע לטעם שלי, או כשאמזון ממליצה על מוצרים נוספים שתואמים לטעם שלי בספרים. אבל, לא כולם הם אמזון וספוטיפיי, רחוק מזה.
חוב טכנולוגי מתאר מציאות שבה ארגונים בוחרים באלטרנטיבות פחות טובות כדי לענות על צורך עסקי. למשל כשבוחרים בטכנולוגיה פחות מתקדמת, או לחילופין כשבוחרים שלא להמשיך ולהשקיע בטכנולוגיות הקיימות. במקום זאת, בוחרים בתחזוקה שוטפת, או ביישום מעקפים כדי להגיע קרוב לפתור האידיאלי, בשני המצבים הללו מדובר במיקוד המשאבים של הארגון להתעסק בטווח הקצר במקום בארוך.
ממש כמו חוב כלכלי, גם לחוב הטכנולוגי יש עלות. סוג של ריבית כלפי העסק וכמובן כלפי הלקוחות שלנו. אם נחזור לתחילת הפוסט, מדובר בהנגשת חסר של ערך, כזה שפוגע בסופו של דבר ביכולת של הארגון או המותג לספק ערך אטרקטיבי, תחרותי, מבדל ופורץ דרך, במציאות שבה אם אתה עומד במקום אתה פשוט נשאר מאחור.
הטיפ שלי: סמנו את הגורמים שמגדילים אצלכם את החוב הטכנולוגי, ובדקו מה אפשר לעשות כדי לצמצם אותו.
יום שקט.