הרשומה הבאה מבוססת על פרק של ספר מדהים שאני מאזין לו, שנקרא: "Great by choice" שמדבר על האופן שבו מנהלות ומנהלים, ארגונים ומותגים לא רק שורדים אלא פורחים ומשגשגים בתנאי אי וודאות ומשברים. והנה סיפור (אמיתי):
ב- 1911 הוביל קפטן רוברט פלקון סקוט (Robert Falcon Scott), קצין חיל הים הבריטי צוות קטן ואמיץ של חמישה אנשים במטרה לכבוש יעד שאף אדם לא הגיע אליו קודם לכן: הקוטב הדרומי. ב- 17.1.1912 סקוט אכן הגיע עם צוותו אל היעד הנכסף, רק כדי לגלות את הדגלים של צוות מתחרה מתנופפים ברוח הקרה.
במקביל, רואלד אמונדסן (Roald Amundsen) הנורווגי, יצא גם הוא והוביל צוות של חמישה בני אדם בדיוק לאותה המטרה, אמונדסן היה הראשון בהיסטוריה לכבוש את הקוטב הדרומי ב- 14.12.1911, כ-5 שבועות בלבד לפני הצוות של קפטן סקוט. הסוף הטראגי הוא שסקוט וצוותו קיפחו את חייהם בניסיון הכושל, לאחר סדרה של טעויות וכשלים. הם היו תשושים מהמסע, סבלו מפצעי קור ולבסוף נמצאו קפואים בשטח. מי שגילה אותם מצא לצידם מכתבי פרידה שהספיקו לכתוב ליקיריהם.
נשאלת השאלה המתבקשת: איך אפשר להסביר את ההצלחה של צוות אחד, מול הכישלון הטראגי של הצוות השני?
הרי מדובר בשני צוותים כמעט זהים:
את שני הצוותים הנהיגו אנשים עם ניסיון קודם עשיר במסעות גילוי בתנאים קיצוניים, שניהם היו בגילאים כמעט זהים (סביב ה-40), שניהם יצאו למסע בהפרש של ימים בודדים האחד מהשני. מבחינת ציוד ואפילו טכנולוגיה צריך לזכור שמדובר בשנת 1911. לא היתה טכנולוגיה שאפשרה תקשורת עם מחנה האם, לא היו טלפונים לוויניים, אפילו הציוד והביגוד רחוקים שנות אור ממה שיש היום.
ז"א שלא מדובר בפער שקשור לציוד. שני הצוותים נאלצו להתמודד עם תנאים קיצוניים ובלתי סלחניים, עם טמפרטורות שיכולות להגיע למינוס 30 מעלות צלזיוס בקיץ!
אז שוב, מדוע צוות אחד הגיע ליעד בבטחה וחזר הביתה כמנצח והשני לא רק שהגיע אחרי אלא גם איבד את חייו?
קצת רקע על אמונדסן , מוביל הצוות המנצח:הוא הכין את גופו ונפשו במשך שנים רבות לקראת המסע הזה (ונוספים שיצא אליהם). הוא נאלץ למשל להגיע לספרד כדי להתמקצע בהובלת אוניות במסעות ארוכים, את הדרך מנורווגיה לספרד הוא לא עשה בעזרת כרכרה, רכבת או אפילו רכוב על גבי סוס, הוא עשה את הדרך על אופניים!
בדרך הארוכה הוא למד להסתדר מבחינת מזון עם מה שמצא בטבע, הוא סיפר אחרי שלמד לאכול בשר נע של דגים ואפילו דולפינים, מתוך מחשבה על אופציה שבה עיקר המזון שיוכל למצוא יגיע מהים.
אבל, מה שבאמת העניק לו יתרון הוא לימוד אינטנסיבי ישירות ממי שצבר מאות שנים של הישרדות בתנאי קור קשים: האסקימוסים. הוא למד מהם כיצד הם נעזרים בכלבים לתנועה בקרח ולהובלת ציוד. הוא למד מהם צייד, חימום, מנוחה ואפילו מה כדאי ללבוש בתנאים הקשים כדי לשרוד. הוא למד מהם למשל שכדאי לנוע באיטיות כדי שזיעה לא תהפוך לקרח בטמפרטורות נמוכות במיוחד, ועוד.
הפילוסופיה של אמונדסן היתה: צריך להיות מוכנים. לא להגיע לאנטרטיקה ושם לגלות/ללמוד את הדברים שהם קריטיים לא רק כדי להצליח, אלא גם כדי לשרוד. תהיה מוכן בכל מצב, בטח שבתנאים הקשים והקיצוניים, מה שיאפשר בתאים משופרים יותר להכות חזק ובעצמה.
הפילוסופיה של קפטן סקוט היתה שונה לחלוטין: להבדיל מ אמונדסן הוא לא בחר ללמוד מהאסקימוסים (למרות שיכל אם רצה) הוא לא הקדיש זמן כדי להכין את גופו ונפשו לתנאים קיצוניים (למרות שהיה בעל ניסיון במסעות גילוי קודמים). להבדיל מ אמונדסן שבחר להביא כלבים למסע (זאת למד מהאסקימוסים, לא רק איזה כלבים הכי מתאימים אלא גם מתוך כוונה להרוג את הכלבים החלשים תוך כדי ולהאכיל את החזקים בבשרם).
מולו בחר קפטן סקוט להביא סוסי פוני למסע! רק שהוא לא לקח בחשבון שהפוני מזיע בצורה שמייצרת קרח על גופו ולכן מקשה עליו את המסע, כלבים גם נחשבים טובים יותר במעבר הפיזי בתוך השלג העמוק. קפטן סקוט הביא למסע גם מזחלות ממונעות מתוך כוונה לסייע בדרך, אך אלו לא נבדקו מראש בתנאים הקשים, ולכן רק בשטח הוא גילה שהמנועים פשוט נשברו כי לא עמדו בתנאים הקשים. הבחירה בסוסי פוני ובמזחלות ממונעות הובילה
לתוצאות שלבסוף תגמור אותו ואת הצוות שלו: הם נאלצו לסחוב ולמשוך את כל הציוד בעזרת גופם!
דוגמה נוספת לפערים ביניהם: אמונדסן סימן בצורה סיסטמטית את הדרך בה צעד הצוות בעזרת דגלים שחורים שמוקמו כל חצי ק״מ בערך, במטרה שהסימון יסייע להם בדרך חזרה וימנע מהם ללכת לאיבוד ובכך לבזבז זמן ומשאבים יקרים. קפטן סקוט לא השתמש בשיטת סימון דרך כלשהי. אמונדסן השאיר 3 טונות של מזון ציוד ואספקה לצוות שלו, בהשוואה לטון אחד בלבד של סקוט.
ישנן דוגמאות נוספות אבל אני מניח שהמסר די ברור: אמונדסן לא רק שאל את עצמו מה יקרה אם? אלא הוא התכונן למצבים האלו מראש, ואפילו דאג לפתרונות במקרה שהם יקרו, בין היתר עם תכניות משנה. הוא לא השאיר שום מקום להפתעות בלתי צפויות, הוא ניסה לצפות מראש מה יכול להשתמש בכל סיטואציה ובכל שלב, ונערך אליהם מראש.
בתאריך 17.1.1912 בטמפרטורה של מינוס 10 מעלות, במזג אוויר שמשי יחסית, הגיע הצוות של אמונדסן אל היעד הנכסף. הם תקעו מקל עם הדגל הנורווגי והקדישו את המעמד לכבוד המלך. הם אפילו השאירו מכתב לצוות של קפטן סקוט, מתוך הנחה שהם ממש מאחוריהם, רק שלא ידעו שהצוות של הקפטן נמצא בכלל מאות ק״מ מאחור, סוחב בעצמו את הציוד הכבד, ללא כלבים וללא סוסי הפוני שלא שרדו כבר בשלבים הראשונים….
צוות חילוץ מצא את הגופות של קפטן סקוט ואנשיו באוהל קטן, 15 ק"מ בלבד מאוהל אספקה שהשאירו בדרך אל היעד.
מה אפשר ללמוד מזה? אי אפשר לטעון להתיה או פערים בתנאי הטבע. שני הצוותים התמודדו עם אותם תנאים קשים וקיצוניים. כאמור, הציוד הזה זהה, האפשרויות להכנות המוקדמות היו זהות. אני בטוח שאפילו האמביזציה להיות הראשונים אל היעד היתה גבוהה וזהה אצל שני הצוותים. ובכל זאת, יש מצח ויש מפסיד, עם סוף טראגי.
התשובה נעוצה בתפיסת העולם של מנהיג הצוות, כשהוא ניצב מול המשימה שעל הפרק, ואפילו מול המציאות בכלל.
זה לא מסתכם רק בהכנות מקדימות, שהן רק הטקטיקה. מדובר בתפיסת עולם שמבוססת על הצורך לנסות ולצפות כל מה שיכול להשתבש בדרך, ולהיערך בהאתם. מדובר על החשיבות של למידה מהמקורות הטובים ביותר, לצייד את הצוות בכלים הטובים ביותר, אני לא רוצה לקרוא לזה ניהול סיכונים כי זה נשמע קצת אפור, אבל באיזשהו מקום – כן, ניהול סיכונים פרואקטיבי עם פתרונות יצירתיים ואפקטיביים לצידם.
מה מאפיין מנהיגים שכאלו?
1. הם מבינים שהם אינם יכולים לשלוט בתנאים החיצוניים, אלא רק במה שכן ניתן לשלוט בו, ולקחת על זה אחריות מלאה
2. אל מול הנקודה הקודמת, הם לא מוכנים לאפשר לאותם תנאים של אי וודאות לעצור אותם בדרך. אפשר להגיד שזו אמירה יומרנית, ובכל זאת.
3. מאמצים 3 תנאי התנהגות חשובים:
משמעת ברזל, יציירתיות קיצונית, פרנויה פרודוקטיבית. שלושת אלו מונעים על ידי מוטיבציה בלתי מובסת, כזו שדוחפת קדימה ללא תנאי והיא עצמה מעניקה השראה לצוות כולו להתמודד עם האתגרים שבדרך.
