שמתם לב איך הז׳רגון של עולם השיווק השתנה לאזורים של ״לטרגט אותם, להמיר, לצבוע (=אחד הנוראיים)״?
זה כאילו שהטכנולוגיות השיווקיות הגדילו את הפער בין המפרסמים לבין הלקוחות, עד לאזור שבו כבר לא באמת רואים את הלקוח ואת הצרכים האמיתיים שלו.
פעם היה סוג של תהליך פיתוי שהתבסס על הצגת הצעת הערך, המשווקים היו צריכים להתאמץ כדי לשכנע את הלקוחות לקנות. מי שהציג טיעון שיווקי מוצלח ואפקטיבי יותר בדרך כלל הצליח בשכנוע. עצם העובדה שיש מושג שנקרא Ad Blocking, אנשים שאשכרה משלמים כדי להימנע מפרסומות…אומר הכל.
זה לא שהיום עבודת המפרסמים ומשווקים היא קלה ופשוטה, להיפך, אבל- התפיסה נהייתה קצת מכנית, קרה ולכן מנותקת מהצרכים האמיתיים של הלקוחות. הגישה היא: נציג להם קריאיטיב מטורגט מול הפנים, הקוקי יצבע אותם ויזין דאטה למערכת ומאותו הרגע הם חלק ממסע הלקוח (עוד ביטוי הזוי, מנופח ובעיקר מנותק לחלוטין מאיך שאנשים חיים באמת).
מה כל זה אומר? האם ההשקעה (שלא לומר אובססיה) על המספרים והטכנולוגיות השיווקיות מקבלת משקל עודף על חשבון האמפתיה ללקוחות? ויותר מזה, על משקל היצירתיות?
הנה דוגמה שאולי תחזק את הטיעון: הפרסומות בסופרבול. כולם יודעים שמדובר בגביע הקדוש של עולם הפרסום, ואני לא מדבר על עלות המדיה אלא על השיא הקריאייטיבי שהמפרסמים שואפים להציג שם.
ואז נשאלת השאלה המתבקשת: איפה הייתם כל השנה? למה התוצרים הקריאיטיביים הכי טובים, מושקעים, יצירתיים, אלו שהם הכי מחוץ לקופסא נוצרים רק סביב הסופרבול? מה לגבי ההשקעה בלקוחות לאורך כל השנה? לא מגיע להם מסרים חדים וברורים, סטוריטלינג משובח והתאמצות מקסימלית שהיא מעבר לצביעה/טרגוט השוטפים?
כנראה שהשאלה האמיתית היא: עד כמה אתם באמת רוצים להשפיע ולהיות משמעותיים בחיי הלקוחות? הכלים (טרגוטים, ״מסעות לקוח״, אוטומציות…) הן רק אמצעי למטרה, ולדעתי הרבה אנשי שיווק שכחו את זה לאורך הדרך.