הימים הראשונים של תעשיית הרכב (עוד לפני שהמילה רכב/אוטומוביל) היתה קיימת, נראו יותר כמו אוסף של פתרונות שחיפשו בעיות. הרבה יזמים ניסו להציע פתרונות התניידות ותחבורה, בעולם שבו הסוס עדיין היה כלי התחבורה העיקרי.
ב-1899 כומר אמריקאי חשב שהוא מצא פתרון לבעיה: סוסים נטו להיבהל מאוד בקלות מכרכרות וכל סוג של מנוע שהרעיש לידם. כתוצאה מהבהלה הם ברחו מהמקום במהירות, לפעמים בזמן שכרכרות מחוברות אליהם, מה שהוביל לפציעות של בני אדם. רק כדי לסבר את האוזן, בשנת 1900 נהרגו (!) 300 בני אדם כתוצאה מפציעות הקשורות לבהלת סוסים.
אותו הכומר חשב שמצא פתרון יצירתי: הוא הרכיב ראש סוס גדול עשוי מעץ בקדמת כרכרה ממנועת. המחשבה היתה שסוסים יחשבו שמדובר בסוס לכל דבר ולכן לא יבהלו ולא יפגעו בבני אדם. המחשבה היתה אמנם יצירתית אבל תלושה מהמציאות, שכן הוא פספס נקודה חשובה: סוסים מזהים את סביבתם פחות בעזרת הראיה ויותר בעזרת חוש הריח. לכן ראש הסוס עשוי העץ לא ״עבד״ על הסוסים שהריחו שלא מדובר בעץ, מה גם שהכרכרה עצמה כמו פליטת שריפת הדלק מהמנוע ״הסגיר״ את המהות האמיתית של הכלי המתנייד….
כשחושבים על זה, סוסים וכרכרות עדיין נמצאים בשימוש נרחב ברחבי העולם (תחשבו על הכרכרות שמתניידות במנהטן בעיקר עבור תיירים). אותם סוסים אולי נבהלו בפעמים הראשונות אבל מהר מאוד למדו שמכוניות ובכלל הסביבה האורבנית לא מהווה איום עליהם. המסקנה?
יכולת הלמידה והאדפטציה חשובה בהרבה מהיכולת להבחין בין X לבין Y, ושבחשיבה על פתרונות חדשים ויצירתיים צריך לחפור ולרדת ממש לשורש בעיה/הצורך, במקום לבזבז משאבים על פתרונות שאולי נחשבים כיצירתיים אבל מפספסים לחלוטין את לב הענייין.
מקור