1948, לוס אנג׳לס.
יזם אמריקאי החליט להקים מסעדת דרייב אין שתעבוד בצורה שונה מהמקובל לאותה התקופה. במקום מלצריות על גלגליות שייקחו את ההזמנות מהלקוחות ברכבים, יחליקו בינם לבין המטבח ושוב כדי להתעסק עם התשלומים, הוא החליט למכן את השיטה. מה עשה?
הוא בנה את הדרייב אין בצורת ״עכביש״, כך שבאמצע נמצא המטבח והמשרד, ומסועים מכאניים חוברו לזרועות מתכת שייצאו מהמבנה אל אזור החניה. כל רכב החנה לצד מסוע שכזה, שם המתינו לו בתיבה התפריט, עט ואפילו קצת מים, הלקוחות מילאו את ההזמנה ושלחו אותו עם הכסף על המסוע ישירות למטבח ולקופאי/ת.
אחרי התשלום וכשההזמנה היתה מוכנה, היא הגיעה ישירות בחזרה אל פתח הרכב על גבי המסוע. השיטה שגם נרשמה כפטנט נקראה ״ Motormat״, צמצמה את משך ההמתנה להזמנה הכולל בכ-30%-50%!
בערב הראשון המסעדה הניבה מכירות של כ-3,000 הזמנות וכ-40,000 בשבועיים הראשונים. למרות הפטנט והחיסכון בזמנים וההתייעלות התפעולית, הקונספט לא ממש תפס. ועדיין, מעניינת החשיבה שלו שלמעשה, כשחושבים על זה הקדימה את זמנו כי השימוש בהזמנה דיגיטלית מייתרת בדיוק את אותם הכאבים שהוא ניסה לפתור, רק שזה נעשה ב-1948.