השקת האייפון סביב שנת 2007 פחות או יותר, סימנה את הסוף של העידן האנלוגי. כמובן שמדובר בתהליך שלקח ובמובן מסוים עדיין לוקח זמן, אבל המהפכה כבר קברה תעשיות וחברות רבות (קודאק כשם הקוד הפופולרי).
השקת האייפון (וזה לא משנה באיזה מכשיר אתם משתמשים כיום), מהווה אבן דרך בעולם העסקי וכמובן הצרכני, ויותר מזה – סמל לכדור השלג שנקרא "צרכנות האון ליין" בהיבט הרחב: מצריכת חדשות, מוסיקה, מדיה חברתית ודרך תקשורת בין אישית, תוכן משודר וכמובן תקשורת מקצועית. אבל, אם יש ענף שהשתנה לחלוטין באופן שבו פועלים, מייצרים, משתפים, עורכים וצורכים אותו, הוא לא אחר מאשר- תמונות ועצם השימוש במצלמות אנלוגיות.
צפיתי בסרט דוקומנטרי מעולה שזמין באתר של דוקאביב (הם גם מציעים אותו לצפיה במתנה לזמן מוגבל, לפי שיטת כל הקודם זוכה באתר): "פרויקט בלתי אפשרי", שעוסק בקאמבק של מצלמות הפולארויד, שכבשו קהל מעריצים צעירים וגם לא מעט מבוגרים יותר, מתוך חיבור מרתק המשלב בין נוסטלגיה לבין רצון לחזור לתקופה שבה המילה דיגיטל דיברה על דברים אחרים לחלוטין.
הסרט מתבסס ומלווה את דוק קאפס, גרמני שמאז שהיה ילד בחר לעשות הפוך מכל הסובבים אותו. הוא בחור אנלוגי מאוד, הנחוש לגאול את העולם מהמהפכה הדיגיטלית, ועל הדרך המאתגרת שהוא עבר, כולל "עצירות" בתחנות שכולנו מכירים כמו פייסבוק, אינסטגרם ועוד. לגישתו, היתרונות (כביכול) של העולם הדיגיטלי הן למעשה טעות אחת גדולה שכולנו נצטרך עליה.
מקצועית הוא בחר להיות חוקר עכבישים (כן, קראתם נכון), אבל סביב שנת 2008, כשהאייפון הושק והתחיל מהפכה, הוא בחר לעשות ההפך ולהתנגד, במסגרת ייעוד חדש שלקוח על עצמו – לחזק ולשמר את העולם האנלוגי עבורו אבל בעיקר עבור הדורות הבאים. הוא התחיל את המסע בפתיחת שירות שמוכר תמונות אנלוגיות שצולמו באמצעות מצלמות פולארויד. לגבן הוא טוען שלגבי הדור של היום שחווה תמונות רק בפורמט דיגיטלי ודרך זכוכית המסך, אין זה מפתיע כלל מדוע הם נמשכים לפורמט אחד לחלוטין, כזה שאפשר לגעת ולהריח אותו.
אני לא רוצה להרוס לכן/ם את הצפייה, פשוט תהנו מקצר תוכן אחר מכל מה שקורה סביבנו בימים טרופים אלו, ותהנו.