שיתפתי בעבר כמה אני אוהב מודלים עסקיים חדשים, בעיקר כאלו שבאים לערער את הסטאטוס קוו הצרכני. קניה ווסט, מוסיקאי ואמן שאפשר לאהוב אותו ואפשר שלא, מה שבטוח זה שקשה מאוד להתעלם ממנו, הכריז שאת האלבום החדש שלו, "דונה 2" הוא לא ינגיש למאזינים דרך ספוטיפיי, אפל מיוזיק, אמזון ויו-טיוב, אלא בלעדית דרך הנגן הפיזי החדש שהוא מייצר ומשווק, בעלות של 200$ ליחידה.
כדאי להתעכב לרגע בנקודה הזו, הוא מייצר ומשווק בלעדית מכשיר דיגיטלי משלו, שמעבר לעלות הנפרדת (והלא מבוטלת שלו, יש לציין….) מתכוון למנף כאמצעי ההפצה של המוסיקה שלו החל מהאלבום הקרוב.
הטענה של קניה היא, שהמודלים של חלוקת הרווחים של פלטפורמות המוסיקה הפופולריות גוזלות את רוב הרווחים מהאמנים, שנשארים עם חלק קטן מאוד ביחס להשקעה האמנותית, מציאות שהוא לא מוכן לתמוך בה יותר. חשוב לציין שקניה לא לבד. להקת רדיוהד ידועה כבר שנים ביישום גישה צרכנית ועסקית דומה, הם התנסו בשלל שיטות להפצה של האלבומים האחרונים שלהם ישירות לצרכנים, בניסיון לעקוף את המתווכים באמצע.
דוגמה לאמן אחר שמיישם את הגישה הזו בהצלחה, מגיע דווקא מחוץ לעולם המוסיקה, והוא לא אחר מהסטנדאפיסט לואי סי.קיי, שכבר שנים רבות ידוע ככזה שמפיץ את התכנים שלו ישירות מהאתר שלו, בשיטת תשלום תמורת צפייה ישירה און ליין, כמו גם מכירת כרטיסים באופן ישיר כדי למנוע ספסרות.
אם יש מאפיין אחד שהערוצים הדיגיטלים מאפשרים הוא: יישום הגישה של ישירות ללקוח (D2C), ויש כאמור לא מעט אמנים שהחליטו שאין סיבה להתחלק עם מתווכים באמצע, בזמן שהם יכולים לקחת יותר אחריות ולשלוט בערוצי ההפצה של האמנות שלהם, ישירות מול הלקוחות.