התחלתי להאזין ל-“Build”, חדש ומרתק של טוני פאדל, שנגדיר אותו ״איש פרודקט״ במובן הכי עמוק ואמיתי שיש. טוני הקים מספר סטארטאפים בארה״ב, חלקם מחר לאפל ואף הוביל צוותים מקצועיים בפיתןח האייפוד, האייפון ועוד. לאחר מכן הוא הקים את חברת Nest, שנמכרה בהמשך לגוגל תמורת מספר מיליארדי דולרים.
הספר, כשמי כן הוא, מדבר על תהליכים של: ניהול, הובלת צוותי עבודה וכמובן- פיתוח מוצרים חדשים.
אחד מהנושאים שטוני מתייחס אליו בספר: דאטה ו/אינטואיציה, השילוב והניגוד שלהם בתהליכי העבודה. ריכזתי עבורכן.ם את עיקר הדברים: 👇🏻
בתהליך הפיתוח של מוצרים חדשים, אי אפשר להסתמך רק על אחד מהשניים. לפעמים נבחר להסתמך על הדאטה למרות שהאינטואיציה שלנו אומרת להיפך, במקרה כזה הדאטה אולי מוכיחה לנו מציאות שונה מזו שאנחנו חושבים, ומצד שני לפעמים נאסוף את כל הדאטה שאפשר ועדיין היא לא תסייע בקבלת ההחלטה.
האתגר הזה מתחזק כשמנסים לשלב פאנל לקוחות או קבוצת מיקוד. פעם אחת הקבוצה תגיד A ובפעם אחרת תגיד B. אפשר לנסות ולהשתמש בכלי הזה כדי להפיק תובנות אבל אסור להפוך את האמצעי הזה למשענת, ולצפות שמה שהם יגידו הוא הפתרון הנכון ביותר (עבורנו).
אסור שהדאטה תהיה מכשול לקבלת החלטות ואחריות.
לפעמים צריך לקבל החלטה ובעיקר אחריות להחלטה, תוך שיכלול של מספר פרמטרים. מה מצפים מאותם משתתפים בקבוצות מיקוד להגיד?
להתייחס ולשפוט משהו שעדיין לא קיים? הטבע האנושי תמיד יעדיף את הקיים (גם אם הוא רחוק מאופטימלי) מאשר את הלא מוכר…דאטה, קבוצות מיקוד וכו הם כלים מצוינים וחשובים כדי להפיק תובנות וזויות מבט מגוונות, אבל לא כלים לקבלת החלטות. הסתמכות על דאטה יכולה בקלות להפוך למשענת במקרה הפחות טוב, ו״לנעליים בבטון״ במקרה הגרוע, רוצה לומר:
במקום לעזור, הוא מקבע את הקיים, מונע לקיחת סיכונים, פוגע בחדשנות וביצירתיות האמיתית ובקיצור לא באמת דוחף קדימה. חומר למחשבה!